אין אנשים ללא קשיים. אל תנסו לחשוב אפילו בכיוון הפוך. הסטטיסטיקות על שכיחות הפרעות נפשיות המתפרסמות מידי פעם, מדברות על עשרות אחוזים שיחוו לפחות פעם בחיים תקופה של דיכאון ו/או הפרעות אחרות.
ועוד לא דיברנו על קשיי פרנסה, חינוך ילדים, זוגיות ועוד, אצל הרבה. ברור אם כן, שמי שמגיע לעולם ללא 'ציוד הישרדות' מתאים, 'לא ישרוד'. ובעיניי, כלי מרכזי להישרדות, הוא דווקא דגש על התפתחות בחיים. כלומר, חדל מאבקים, המשך להתפתח, והקשיים יתגמדו!
זהו מסר אחר מהרגיל. וזו אמת אדירה. איך?
שמעו את המטאפורה הבאה (בבסיסה מתוך 'תרפיית קבלה ומחויבות' הו' אח):
נניח שהחלטת להגשים חלום, ולפתח גינה. אתה יוצא מביתך, ניגש לחלקת הקרקע הפנויה ליד (זו שהעריה רבה עם הקבלן, כבר שלושים שנה, מי אחראי על פיתוחה…) ומתחיל לזרוע. איך שאתה מסיים, אתה מרים את ראשך, ורואה שהקרקע ממול, יותר פורייה, כל מה שתשתול ותזרע שם, יצמח מהר וטוב יותר. לכן – אתה אומר לעצמך, אין לי ברירה, ואתה מוציא את כל מה שזרעת, ומעביר לקרקע ממול. אבל שוב, איך שאתה מסיים לזרוע, אתה שם לב, שהקרקע בקצה הרחוב, עוד יותר נוחה לגידולים… זה קרוב למים, לא תצטרך לטרוח בהשקאה, וגם קל יותר לעדור שם. ושוב, אתה מעביר הכל לשם…
שימו לב. כמה פעמים בחיינו אנחנו מזהים קשיים, מרימים ידיים, ומזניחים את הגינה הפרטית של חיינו! אנחנו לא שמים לב, שבחיים שלנו לא תיתכן קרקע מושלמת! תמיד יצוצו קשיים בגינה שלך, וזו רק שאלה האם תחדול, או תחליט:
"החלטתי לזרוע כאן, כי חשוב לי דווקא המיקום הזה. זו אשתי, בעלי, ילדיי וחיי. אני יכול לחלום על גינה אחרת, אבל בינתיים הגינה שלי נובלת. ובכלל, הרי אין מצב שבגינה אחרת לא יצוצו קשיים. וגם שם, אם לא אדע להיות מחויב לערכיי, לחשיבות שאני רואה בפיתוח הגינה, לסיפוק שאני יכול לחוות בעידור קרקע עם אבנים – סיפוק שמגיע בזיעה, כנראה גם הגינה החדשה תיבול!"
שימו לב, כשאני מחליט ש'יהיה מה שיהיה, אני ממשיך להתפתח', זה מבט שמגמד את הקשיים שבדרך, כי זה מסר לעצמי, שאני לא מפחד מקשיים. זה מסר שאומר לקשיים, "אתם מקשים, ולפעמים גם מכאיבים לי מאוד, אבל זה לא מהווה שיקול בשבילי להחליף את גינת חיי, או להזניח את המשך פיתוחה. אני יודע להבדיל בין קושי בדרך, לבין היכולת שלי להמשיך".
כל רגש קשה, מורכב מהחוויה שהובילה לרגש, ומהפחד שלנו לחוות אותו! כלומר, ככל שלא נסכים לחוות רגש שלילי, כך הוא יציק ויכאב יותר! אם אנחנו מבינים שאי אפשר להימנע בחיים מקשיים ומרגשות שליליים, ובעקבות כך, להסכים לקבלם (!…) כחלק אינטגראלי מחייו של אדם – וממקום חזק, לא ממקום של השלמה, הכאב יציק פחות, ונוכל להמשיך לטפח את גינת חיינו, תוך כדי אפילו 'נתינת יד' לקשיים שבדרך!
אבל זה עדיין לא מספיק. אנחנו צריכים גם לזכור מדוע הגינה הזו חשובה לנו. אלו ערכים אנו ממשים בכל עידור והשקייה. אהבה, נתינה, קרבת ה', וכדומה. כלומר, נכון שיש לנו מטרה שיהיו לנו עצים יפים ומניבים בגינה, אך בעצם כל טיפול בגינה, הכי קטן שאני עושה כרגע, זה מה שמגדל את העצים, וזה מה שאני יכול וצריך לעשות כעת, כי הגינה לא תצמח ברגע. אז כל עשייה בהווה, הכי קטנה, היא משהו גדול! היא מימוש ערכיי בחיי, אני עושה את הדבר הכי חשוב לי בחיי!
זה הופך את חווית החיים למשהו בעל משמעות, בעל ערך, זה נותן סיפוק, כוח והצלחה!
סייעתא דשמייא לכולנו!
