ולמה “להיות בסדר” לפעמים יוצר מרמור פנימי
ויתור הוא ערך חשוב.
לעיתים חכם.
לעיתים הכרחי.
אבל ויתור שלא נעשה ממקום שלם – עלול להפוך לפצצה עם השהיה.
ויתור שלא שלמים אתו לא נעלם
יש אנשים הרגילים “לוותר”.
מדוע אני כותב "לוותר" במרכאות?
כי כאשר אדם מוותר ואינו שלם עם הוויתור, פעמים רבות נוצר מרמור שקט, שהולך ומצטבר – עד שהוא מתפרץ על עניין קטן, לכאורה ללא קשר. ואז מתברר, שה"ויתור", לא היה באמת ויתור.
בן הזוג בכלל לא מבין על מה המהומה.
אבל הצורך שלא קיבל מענה – לא נעלם. הוא רק חיכה.
שני מבחנים לפני שמוותרים
- עד כמה אני שלם עם הוויתור?
- עד כמה הנושא חשוב לי?
אם הנושא אינו מרכזי ואני שלם עם הוויתור – הוא מבורך. אפילו בונה.
אם הנושא חשוב, או שאינני שלם – הוויתור עלול להזיק. אפילו הורס!
אם לא מוותרים, אז מה כן?
זה משהו, שאני נתקל בזה שוב ושוב: בני זוג שנקלעים לקונפליקט זוגי, מנסים לייצר פשרה. לא תמיד הפתרון הוא פשרה.
פשרה של “חצי חצי” משאירה לפעמים את שני הצדדים לא מרוצים.
זה עובד בבית משפט. פחות בבית. ביניכם, זה יכול להשאיר את שניכם ממורמרים, ושוב, הוויכוח והריב יתחדשו. זה אחד המצבים בהם הקשר מרגיש כאילו אינו מתקדם. הרחבתי על כך במאמר קשר תקוע.
הפתרון צריך להתחשב בצרכים השונים – ולעיתים גם הסותרים – של שני בני הזוג.
דוגמא מהחיים
הנה דוגמא שנתקלתי בה עם כל כך הרבה זוגות: לדניאל חשוב מאוד להתארח בשבת אצל הוריו. שרה אשתו לא מסכימה, ועמדתה ברורה: "תמיד כשאנו מגיעים, אני מרגישה בודדה, בטח כשאני רואה איך הוא ואמא שלו מתקשרים"… במצב זה, לא נותרה לדניאל ברירה. הוא נאלץ "לוותר" לשרה, ולהתמודד עם שאלות הוריו מדוע הם לא מגיעים, מה שהגביר את תסכולו מהעניין. זה גורם להם לעיתים למריבות ולנתק. מה עושים?
אם תתבוננו, אני חושב ששתי העמדות מובנות, וברורות (כמעט אמרתי צודקות, אבל, הרי אסור לי…). עתה נעשה דבר כל כך פשוט:
"רגע", אני שואל את שרה, "אם דניאל בכל הארוחות ישב לידך, ויקפיד לשוחח איתך, להתעניין בך בזמן הארוחות, ואפילו להסתודד איתך, מה שישדר לסביבה, שאתם "גוש אחד", עדיין תרגישי בודדה?" בד"כ התשובה תהיה שלילית.
"דניאל" אני פונה אליו, "מה אתה אומר? תצליח?" בד"כ התשובה תהיה משהו כמו "בכיף!"…
זה הכיוון. יש צורך עדיין לוודא את רגשות הצדדים, את הנסיבות המציקות, את הכשלונות האפשריים, וכדומה, ורק אז לנסות בשטח ולבצע תיקונים, אם צריך. אבל בסוף, בדרך זו שימו לב, נענו הצרכים השונים ו"הסותרים" של שניהם, הצורך של דניאל להתארח אצל הוריו, והצורך של שרה, לא להרגיש בודדה.
הפתרון במקרה הזה לא היה ויתור, אלא יצירת מענה שמכבד את הצרכים של שניהם.
הדוגמה הזו ממחישה עיקרון חשוב, אך עדיין צריך להדגיש:
לא תמיד קל לזהות לבד את הצרכים המדויקים, את נקודות החיכוך האמיתיות, ואת הפתרון שייתן מענה לשני הצדדים.
לא פעם, זוגות מנסים ליישם עקרונות – ונתקעים, כי כל אחד מפרש אותם אחרת, או כי הרגש כבר טעון מדי.
לפעמים נדרשת עבודה מסודרת, שמאפשרת לעצור, לברר, ולבנות פתרונות שמתאימים לזוג הספציפי – לא לפי נוסחה כללית.
בהקשר הזה, חשוב לגעת בנקודה עמוקה נוספת:
זוגיות יציבה נבנית כאשר כל אחד מבני הזוג מעניק לשני תחושת ביטחון בסיסית.
כאשר האישה חשה שיש על מי להישען — שהוא נוכח, אחראי, ודואג —
וכאשר הגבר חווה שהיא רואה בו את ה"גבר שלה", סומכת עליו באמת —
נוצר בסיס רגשי שמאפשר גם להתמודד עם קונפליקטים, ויתורים ופערים.
בסרטון הבא אני מרחיב על העיקרון הזה, ואיך הוא משפיע על עומק הקשר הזוגי:
https://youtu.be/FZh4hTz9Dfw
הדרך להצלחה בזוגיות עוברת דרך הבנה, כבוד, והתחשבות הדדית בצרכים השונים.
כשלומדים לעשות זאת נכון – דברים שנראו תקועים, מתחילים לזוז, והזוגיות המאושרת איננה אשלייתית, אלא מציאותית לגמרי!
בהמשך לנושא השוני והצדק בזוגיות.
על הכותב:
חגי צדוק – מטפל ומרצה, מלווה יחידים, זוגות וקבוצות, בתהליכי שינוי נפשי וזוגי, בגישה בהירה, ממוקדת ולא שיפוטית.
